אמיליה ארהארט הפכה לאחת הדמויות המרתקות והמשפיעות ביותר במאה ה-20 הודות להישגיה המרשימים בתעופה והיעלמותה המסתורית שממשיכה לסקרן את העולם עד היום.

אבל לצד הקריירה המרשימה שלה בעולם התעופה, לא רבים יודעים שהיא היתה גם מעצבת אופנה חלוצית שהציעה בגדים חדשניים לנשים, שנים לפני שהסגנון שקידמה נכנס למיינסטרים האופנתי. החיבור המפתיע הזה, בין אישה פורצת דרך לסגנון ואופנה, הוא גם אחד הנושאים שמרתקים אותי יותר מהכול.

אמיליה מרי ארהארט נולדה ב-24 ביולי 1897 באטצ'יסון, קנזס. היא בילתה חלק ניכר מילדותה עם סביה בשל נסיעותיו התכופות של אביה כפקיד תביעות ברכבת ופיתחה רוח הרפתקנית ועצמאית כבר ממגיל צעיר. היא שמרה אלבום עם גזירי עיתונות על נשים מצליחות וגם לקחה קורס בתיקון מכוניות.

התשוקה שלה לתעופה התעוררה ב-28 בדצמבר 1920, כשטסה לראשונה עם הטייס פרנק הוקס בלונג ביץ', קליפורניה. החוויה הייתה מכוננת, והיא אמרה לאחר מכן: "ברגע שעזבנו את הקרקע, ידעתי שאני חייבת לטוס." נחושה לממש את תשוקתה החדשה, ארהארט החלה לקחת שיעורי טיסה בינואר 1921, עם המדריכה נטה סנוק. כדי לממן את שיעוריה, היא עבדה במגוון עבודות, כולל כצלמת, נהגת משאית ופקידה. כעבור שישה חודשים, ארהארט רכשה את מטוסה הראשון, שאותו כינתה "הקנרית".

הקריירה התעופתית של ארהארט התרוממה במהירות. באוקטובר 1922, היא קבעה שיא גובה לא רשמי לנשים של 14,000 רגל. במאי 1923, היא קיבלה את רישיון הטיס הבינלאומי שלה מהפדרציה האווירונאוטית הבינלאומית, והפכה לאישה ה-16 שזכתה בהישג זה.

הקריירה התעופתית של ארהארט הייתה רצופת הישגים מרשימים. ב-1928, היא הפכה לאישה הראשונה שטסה מעל האוקיינוס האטלנטי כנוסעת אך ההישג המשמעותי ביותר שלה הגיע במאי 1932, כשהפכה לאישה הראשונה שטסה לבד מעל האוקיינוס האטלנטי. באותה שנה, היא גם ביצעה את הטיסה הסולו הראשונה ללא עצירות על ידי אישה מחוף לחוף בארצות הברית.

למרות הישגיה המרשימים בשמיים, ארהארט מצאה את עצמה בקשיים כלכליים לאחר טיסתה ההיסטורית מעל האטלנטי. בחיפוש אחר מקור הכנסה חדש שיאפשר לה להמשיך את הקריירה התעופתית שלה, היא ובעלה, ג'ורג' צ'ארלס פוטנם, פנו לעולם האופנה. הרעיון לקו האופנה של ארהארט נולד ככל הנראה בעקבות ביקור של מעצבת האופנה המפורסמת אלזה סקיאפרלי. השתיים דנו ברעיון של בגדים פרקטיים ל"חיים פעילים", רעיון שהפך לבסיס לקו האופנה העתידי של ארהארט.

ב-1933, ארהארט השיקה את "אמיליה ארהארט פאשנס" בסוויטה שלה במלון סימור בניו יורק, שם הציעה קולקציה של 25 פריטי לבוש מוכנים ללבישה. הקו כלל שמלות, חצאיות, מכנסיים ובגדי עבודה, כל אחד מהם נושא תווית עם חתימתה של ארהארט בכתב שחור החופף מטוס אדום הטס משמאל לימין.

קו האופנה של ארהארט היה חדשני ומהפכני לזמנה. היא הייתה הראשונה לשווק "פריטים נפרדים" לנשים, כלומר לא סטים של חלק תחתון וחלק עליון, מה שאיפשר לקנות מידות שונות ולשלב בין החלקים השונים. היא היתה אחת הראשונות שהציעו חולצות עם שוליים ארוכים יותר, כדי שיאפשרו נוחות מירבית ולא יחשפו גוף עם תנועות גדולות של הידיים - עליהן אמרה: ״"החלטתי שאם הלובשות של החולצות שעיצבתי, מכל סיבה שהיא, יקחו פסק זמן כדי לעמוד על הראש, עדיין תהיה מספיק חולצה כדי להישאר מוכנסת פנימה!". היא גם השתמשה בחומרים לא שגרתיים כמו משי מצנחים ובד מכנפי מטוסים, ושילבה אלמנטים מעולם התעופה בעיצוביה, כמו כפתורים בצורת מדחפים.

החדשנות שלה היתה גם בנגישות של הבגדים שהציעה: הבגדים שלה תומחרו במחירים בינוניים, כשהפריטים נעו בין 30 ל-55 דולר, בעיקר בגלל שארהארט היתה מודעת לקושי של נשים להוציא כסף בעקבות השפעות השפל הגדול שפגעו קשות בתקציב המשפחתי. בנוסף, היא הפכה את גזרות התפירה שלה לזמינות במגזין "Woman's Home Companion" - כך שהמעריצות שלה יכלו לחסוך כסף על ידי תפירת הבגדים בעצמן.

למרות החדשנות והמקוריות, קו האופנה של ארהארט לא האריך ימים. הוא נעלם מהחנויות זמן קצר לאחר השקתו, כנראה בשל השפעות השפל הגדול והחדשנות שהקדימה את זמנה. עם זאת, המאמץ לא היה לשווא: ב-1934, ארהארט הוכרה כאחת מעשר הנשים הלבושות הטוב ביותר באמריקה, הכרה שהדגישה את השפעתה על עולם האופנה למרות הכישלון המסחרי של הקו שלה.

בעוד שהקריירה האופנתית של ארהארט הייתה קצרת מועד, היא לא ויתרה על שאיפותיה בתחום התעופה. המיזם השאפתני ביותר שלה היה ניסיונה להפוך לאישה הראשונה שטסה מסביב לעולם. ב-1 ביוני 1937, היא יצאה ממיאמי עם הנווט פרד נונאן במטוס דו-מנועי. לאחר מספר עצירות וטיסה של כ-22,000 מייל, הם הגיעו ללאה, גינאה החדשה ב-29 ביוני.

הקטע האחרון של המסע, מלאה לאי האולנד, היה אמור להיות השיא של הטיסה ההיסטורית, אך למרות אמצעי הזהירות והתכנון הקפדני, הטיסה נתקלה בבעיות. ב-2 ביולי 1937, ארהארט דיווחה שהם עומדים להישאר ללא דלק, והשידור האחרון הידוע שלה, שהתקבל על ידי ספינת משמר החופים האמריקאית איטסקה, ציין: "אנחנו טסים צפונה ודרומה" לאחר התקשורת הזו, כל הקשר אבד.

מבצע חיפוש אחרי המטוס הושק והפך ליקר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית באותה עת. אבל למרות שבועות של חיפושים אינטנסיביים, לא נמצא כל זכר לארהארט, נונאן או מטוסם. ב-19 ביולי 1937, החיפוש הופסק, וארהארט ונונאן הוכרזו כאבודים בים. היא הוכרזה רשמית כמתה ב-5 בינואר 1939, וחתמה פרק מרתק בהיסטוריה של התעופה והתרבות האמריקאית.

היעלמותה של אמיליה ארהארט נותרה אחת התעלומות המתמשכות והמרתקות ביותר בהיסטוריה של התעופה. תיאוריות רבות הוצעו לאורך השנים, החל מהתרסקות וטביעה, דרך נחיתה על אי לא מיושב, ועד ללכידה על ידי כוחות יפניים. אך למרות מחקרים ומאמצי חיפוש נוספים לאורך השנים, לא נמצאה ראיה מכרעת לתמיכה בתרחיש מסוים כלשהו.

44 הימים האחרונים של טיסתה עומדים בלב האלבום החדש של האמנית לורי אנדרסון, ״Amelia״, מרגע רעשי המנועים שפותחים את האלבום ועד היעלמותה מעל האוקיינוס השקט, ללא כל עקבות.

למרות הסוף הטרגי והמסתורי לחייה, מורשתה של אמיליה ארהארט כטייסת חלוצה, מעצבת אופנה חדשנית, ומגינת זכויות נשים ממשיכה עד היום. השפעתה ניכרת בתצוגות אופנה של מעצבים מובילים כמו סן לורן בקולקציית אביב-קיץ 2024, וכן בהפקות אופנה מרשימות כמו זו של ריהאנה עבור הארפר'ס בזאר ב-2017. בתי אופנה נוספים כמו קשרל והרמס הציגו קולקציות בהשראתה, והיא אף זכתה לברבי בדמותה כחלק מסדרת "נשים מעוררות השראה". הפקות אופנה במגזינים יוקרתיים כמו מארי קלייר ממשיכות לשאוב השראה מדמותה, והן מדגישות את השפעתה המתמשכת על עולם האופנה והתרבות הפופולרית. היא נותרה סמל לסגנון נועז ופורץ דרך, עם ביוגרפיה מרקיעה שחקים שמשפיעה על מעצבים, צלמים ועורכי אופנה עד ימינו.