מרלין מונרו, פנינה רוזנבלום, מדונה, ונשים רבות אחרת הפכו את בלונד הפלטינה, אותו גוון שיער מהפנט וזוהר, לאחד מסמלי היופי האיקוניים ביותר בתרבות המערבית. כתבו עליו שירים, נכתבו עליו ספרים, והוא מככב תדיר בפרסומות, צילומים, ועל ראשיהן של מיליוני נשים ברחבי העולם. באמריקה, למשל, אחת מכל שלוש נשים מבהירה את שיערה לבלונדיני. אבל מה סוד הקסם של הבלונד, מאיפה הוא צמח, ואיך הוא הפך להיות מזוהה עם יופי, סקסיות ופתיינות?

הבלונד פלטינה עבר מסע תרבותי מרתק שמתחיל במיתוסים עתיקים וממשיך עד להיכלי עולם האופנה והיופי של היום. מהמיתולוגיה הנורדית ועד לסטייל של כוכבות הוליווד, בלונד הפלטינה היה הרבה מעבר לצבע שיער; הוא מסמל יופי, עוצמה והצהרה של נוכחות. כשהמונח "בלונד" הגיע אלינו מצרפתית עתיקה, הוא התייחס לצבע עדין שנע בין זהב לחום בהיר, אך במהרה הוא הפך למייצג שיער בהיר כמעט בכל תרבות. מה שמעניין הוא שדווקא מבחינה ביולוגית, מדובר בתופעה נדירה יחסית, שכן רק 2% מאוכלוסיית העולם נולדים עם שיער בלונד טבעי. בסקנדינביה, לעומת זאת, שיעור הבלונדיניות והבלונדינים הטבעיים הוא הגבוה ביותר, וזו אחת הסיבות שהאזור הפך לסמל של היופי הבלונדיני הטהור.

הסיפור של הבלונד לא מתחיל באופנה בלבד, אלא שורשיו טמונים עמוק במיתולוגיה ובסיפורים עתיקים. במיתולוגיה הנורדית, אלות היופי והפוריות, כמו פריה וסיף, תוארו כבעלות שיער בלונדיני, עוד לפני 11,000 שנים, והן שימשו כסמל ליופי עילאי. פריה הייתה אלת היופי, האהבה והפוריות. סיף, אשתו של האל תור, תוארה לעיתים כאחת הנשים היפות בעולם.

לאורך הדורות, אנשים ניסו למצוא דרכים להבהיר את שיערם ולהשיג את אותו מראה בלונדיני מבוקש, עם חומרים שונים ומשונים – גללי יונים. שתן של סוס. בּוֹץ, צבע עשוי זעפרן, פתיתי סבון, אקונומיקה, מיץ לימון, מי חמצן ואמוניה. אבל האפשרות לצבוע את השיער לבלונדיני הפכה אפשרית בסוף רק תודות לשימושים כימיים בעולם המדע שקרו מאוחר יותר בהיסטוריה.

אחת מהנשים שהפכו את השיער הבלונדיני לפופולרי הייתה המלכה מארי אנטואנט מצרפת (1755-1793) שחבשה פאות בהירות ומפודרות. היא אחראית לטרנד הפאות הבלונדיניות, המאובקות, שהפכו ללהיט בחצרות האצולה האירופית. על שמה של אנטואנט גם קרויה ״תסמונת מארי אנטואנט״ שמציינת את המצב בו שיער הקרקפת הופך לפתע לבן. השם רומז לאירוע המיתולוגי שטוען ששערה של המלכה הלבין לכאורה בלילה שלפני ההליכה האחרונה שלה אל הגיליוטינה במהלך המהפכה הצרפתית, כשהיתה בת 38. אף על פי שהתופעה נדירה, הסיפור הפך להיות סמל ויזואלי לצער כבד שעובר על אנשים בין לילה.

מעניין לציין שבתקופה ההיא הפאות הכי נחשקות היו בצבע לבן או בהיר מאוד. הסיבה נעוצה בעובדה שגיל התמותה הממוצע היה צעיר בהרבה משלנו, והיו מעט אנשים עם שיער לבן, שסימל חוכמה וניסיון. סיבה נוספת קשורה לעובדה שפיאות לבנות היו יקרות, ולכן הן גם היו סמל סטטוס. 

עוד דמות שתרמה למיתוסים סביב הבלונד היתה רוֹזׇלִי דּוּטֶה (Rosalie Duthé), קורטיזנה ושחקנית צרפתייה ידועה שחייה במאה ה-18 והיתה מפורסמת בזכות יופייה. למרות קסמה והאלגנטיות שלה שהפכו אותה לדמות בולטת בסלונים ובתיאטראות של פריז, היא היתה מזוהה גם עם המונח "בלונדינית טיפשה". מחזות סאטיריים של התקופה לגלגו עליה בגלל שלקחה פאוזות ארוכות בהצגות לפני שהתחילה לדבר.

אבל המהפכה האמיתית בתולדות הבלונד הגיעה עם גילויו של הצבע המלאכותי הראשון ב-1863. הגילוי מיוחס לכימאי האנגלי בשם ויליאם הנרי פרקין (William Henry Perkin), שחיפש דרך לייצר תרופה למלריה וגילה בשנת 1856 את המובאין (Mauveine), צבע סגול מלאכותי ראשון. למרות שגילויו לא התרכז בשיער או בצבע בלונדיני, גילוי המובאין הוביל לפריצות דרך בתחום הכימיה והפך אותו לחלוץ של תעשיית צבעי השיער המודרנית. 

במקביל, התחיל גם השימוש במי חמצן (H2O2) להבהרת שיער, שימוש שהיה ניסיוני ולא תמיד צפוי. בתחילת הדרך, במאה ה-19, גילו שמי חמצן הם חומר מחמצן חזק שיכול לפרק את הפיגמנט הטבעי של השיער (מלנין), וכך לשנות את צבעו. עם זאת, השימוש במי חמצן לא התחיל מיד כמוצר יופי. בהתחלה, השתמשו בו בעיקר לניסויים מדעיים ולניקוי פצעים, ורק בהמשך הבינו את הפוטנציאל שלו בתחום האסתטיקה והיופי.

כאשר החלו להשתמש במי חמצן להבהרת שיער, התהליך היה פחות מתוחכם בהשוואה להיום. נשים שהשתמשו במי חמצן כדי להפוך לבלונדיניות, בדרך כלל עשו זאת בצורה עצמאית, והחומרים שהשתמשו בהם היו פחות מדויקים, לעיתים קרובות גם פוגעים בשיער או בעור הקרקפת. אחד מהשימושים הראשונים והידועים במי חמצן להבהרת שיער היה של נשים בפריז במאה ה-19, שגילו שניתן להשיג מראה בלונדיני באמצעותו. 

בהמשך, עם פיתוח טכנולוגיות ומוצרים כימיים מתקדמים יותר, השימוש במי חמצן הפך לבטוח ויעיל יותר, והם הפכו לחלק בלתי נפרד מהתעשייה הקוסמטית, בעיקר כשנכנסו לתעשיית צביעת השיער המודרנית בתחילת המאה ה-20. זה כמובן התאים לסגנון ששלט אז, בעיקר לאופנת הפלאפריות בשנות ה-20 שכללה שיער בהיר וקצוץ.

המונח ״בלונד פלטינה״ נולד עם יציאת הסרט בעל אותו שם בשנת 1931, בכיכובה של ג'ין הארלו. השחקנית צבעה את שיערה בתערובת של מי חמצן ואמוניה והפכה לסמל של יופי וסטייל בשנות ה-30. עד אז קראו לצבע ״bleached blond" אבל כחלק ממאמצי השיווק לקידום הסרט החליטו לכנות את הצבע ״פלטינה״ כשמו של סוג המתכת בצבע כסוף ששימש לייצור תכשיטים ונחשב היה יקר מזהב בתקופות מסויימות. ההצלחה של הסרט הובילה גם להפיכתו של בלונד הפלטינה לפופולרי בשמות ה-30.

כוכבת הזוהר שהפכה לאייקון: מרילין מונרו והמיתוס הבלונדיני

אבל האייקון הגדול ביותר של בלונד הפלטינה היא כמובן מרילין מונרו, שבמקור, שערה היה חום. כן, הבלונד המרהיב שהפך לסימן ההיכר שלה היה למעשה יצירת אמנות שבועית, פרי עמלה של צובעת שיער מסורה. מדי שבת בבוקר, כמו בטקס קבוע, הייתה מונרו מטיסה את הצובעת שלה מסן דייגו ללוס אנג'לס. מסע זה לא היה סתם גחמה של כוכבת - היה זה חלק בלתי נפרד מבניית התדמית שהפכה את מרילין לאגדה. הבלונד המלאכותי והייחודי שלה לא היה סתם צבע שיער; הוא היה אמירה, חתימה אישית שאי אפשר היה להתעלם ממנה. זה היה לוק שדרש מסירות טוטאלית - תחזוקה יקרה, טיפול מתמיד בשורשים, והתמסרות מוחלטת לתדמית הבלונדינית המושלמת.

ב-1953, הגיע לאקרנים הסרט שהפך את הבלונד של מרילין לתופעה תרבותית - "גברים מעדיפים בלונדיניות". זו היתה קומדיה רומנטית בכיכובן של מונרו וג'יין ראסל, והיא הפכה להצהרה תרבותית. הופעתה של מרילין כלורליי לי, נערת השעשועים הזוהרת והשאפתנית, וביצועה המהפנט לשיר "Diamonds Are a Girl's Best Friend", חרטו את דמותה בזיכרון הקולקטיבי. הסרט, שהיה מבוסס על מחזמר מברודוויי ורומן מוקדם יותר, שילב הומור, רומנטיקה וצבעוניות מרהיבה של טכניקולור, וכבש את לב הקהל.

אך מעבר לבידור, "גברים מעדיפים בלונדיניות" מילא תפקיד מכריע בעיצוב הדימוי התרבותי של האישה הבלונדינית. דרך דמותה של לורליי לי, הסרט ביסס - ובו-זמנית אתגר - את הסטריאוטיפ של "הבלונדינית הטיפשה". לכאורה, לורליי הייתה התגלמות הפנטזיה הגברית: יפה, מקסימה ותמימה. אך מתחת לפני השטח, היא הייתה דמות מורכבת הרבה יותר - חכמה, ערמומית ומודעת היטב לכוחה. היא ידעה בדיוק כיצד לנצל את המשיכה שלה להשגת מטרותיה, והבלונד שלה קיפל בתוכו דואליות מרתקת שחשפה את המורכבות שמאחורי החזות הזוהרת. אגב, אחת מהמחוות המוכרות לסרט הוא הקליפ של הזמרת מדונה לשיר ״Material Girl״ מ-1985. 

כך, דרך דמותה של מרילין מונרו והתפקידים שגילמה, הבלונד הפך ליותר מסתם צבע שיער. הוא היה סמל לפיתוי, לשאפתנות ולמורכבות נשית. הוא היה הצהרה על כוח ופגיעות, על חכמה המסתתרת מאחורי מסכה של תמימות. מרילין, עם שערה הבלונדיני המושלם,  הפכה לאייקון תרבותי שעיצב מחדש את תפיסת היופי והמיניות הנשית בתרבות הפופולרית, השפעה שניכרת עד היום.

המהפכה הבלונדינית: איך צביעת השיער שינתה את פני החברה

לפני 1950, הרעיון של להפוך לבלונדינית היה כרוך בסיכונים לא מבוטלים. תהליך הבהרת השיער היה מסוכ וכרוך בשימוש באקונומיקה שגרמה לנזק. אולם, שנת 1950 הביאה עמה מהפכה של ממש בתחום צביעת השיער, שעתידה הייתה לשנות לא רק את מראן של נשים רבות, אלא גם את תפיסת היופי בחברה כולה.

חברת קְלֶרוֹל (Clairol) הייתה זו שחוללה את המהפכה עם השקת מוצר פורץ דרך: Miss Clairol Hair Color Bath. זה היה המוצר הראשון מסוגו שאפשר צביעת שיער בשלב אחד, מבלי לחמצן אותו. המשמעות הייתה עצומה - נשים יכלו עכשיו לצבוע את שיערן בביתן, בפרטיות מוחלטת. הדיסקרטיות הזו הייתה קריטית, שכן באותה תקופה, נשים רבות העדיפו להסתיר את העובדה שהן צובעות את שיערן.

המוצר החדשני הזה הפך במהרה ללהיט ענק, אבל הצלחתו לא הייתה רק בזכות היתרונות הכימיים שלו. חלק גדול מההצלחה נזקף לזכותה של שירלי פוליקוף (Shirley Polykoff), הקופירייטרית המבריקה של קְלֶרוֹל. פוליקוף יצרה סדרה של פרסומות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי והפכו את הבלונד מסתם צבע שיער לסגנון חיים שלם.

שתי הסיסמאות המפורסמות ביותר שיצאו תחת ידיה היו "בלונדיניות נהנות יותר?" ו"אם אני חיה פעם אחת, תן לי לחיות בתור בלונדינית". משפטים אלה לא רק מכרו צבע שיער; הם מכרו פנטזיה, הבטחה לחיים מלאי הנאה והרפתקאות. פוליקוף הצליחה להנציח את הבלונד לא רק כמראה חיצוני, אלא כמהות פנימית, כבחירה בחיים מלאי זוהר ושמחה.

ההשפעה של הקמפיין הזה הייתה מדהימה. לפני שפוליקוף החלה את עבודתה בקְלֶרוֹל, רק 7% מהנשים האמריקאיות צבעו את שיערן. כשעזבה את החברה, המספר הזה זינק ליותר מ-40%. זו הייתה מהפכה של ממש בתפיסת היופי ובהרגלי הטיפוח של נשים אמריקאיות. מעניין לציין שפוליקוף עצמה לא הסתפקה רק בכתיבה על בלונד; היא גם אימצה את הלוק בעצמה וצבעה את שיערה לבלונדיני. היא חיה את המסר שהיא מכרה, והפכה בעצמה לדוגמה חיה לאישה המודרנית והנועזת שהיא תיארה בפרסומותיה.

עם הזמן, צביעת שיער הפכה לנורמה חברתית מקובלת. עד סוף שנות ה-60, זה כבר היה דבר שבשגרה עבור נשים רבות. ההשפעה של התופעה הזו הייתה כה משמעותית, עד כי ב-1968 הוחלט להפסיק לציין את צבע השיער בדרכונים אמריקאים. הסיבה הייתה פשוטה - אנשים החליפו צבעי שיער בתדירות כה גבוהה, שהמידע הזה הפך לחסר משמעות כאמצעי זיהוי.

מהפכת הבלונד הזו לא הייתה רק עניין קוסמטי. היא שיקפה ועיצבה שינויים חברתיים עמוקים - שינוי בתפיסת היופי, בציפיות החברתיות מנשים, ובאופן שבו נשים ראו את עצמן ואת האפשרויות הפתוחות בפניהן. מה שהתחיל כמוצר צביעת שיער פשוט, הפך לסמל של שחרור, העצמה והגשמה עצמית עבור נשים רבות באמריקה ומעבר לה.

מדונה והבלונד: מסע של שאפתנות ופרובוקציה

בעולם הפופ, מעט שמות מהדהדים כמו זה של מדונה. לאורך חלקים נרחבים מהקריירה המפוארת שלה, מדונה אימצה את הלוק הבלונדיני - צבע שיער שהפך לחלק בלתי נפרד מתדמיתה הציבורית. למרות שזה לא היה צבעה הטבעי, הבלונד של מדונה היה ביטוי חזותי לרוח הנועזת והמרדנית שהיא ייצגה.

ב-1990, מדונה הגיעה לשיא חדש בקריירה שלה עם סיבוב ההופעות המהפכני "Blond Ambition". שם הסיבוב לא היה מקרי - הוא שיקף הן את שיערה הבלונדיני והן את השאיפה העזה שלה לדחוף את הגבולות האמנותיים ולערער על נורמות חברתיות. הסיבוב הזה חיזק את מעמדה כפרובוקטורית וככוח משמעותי בתעשיית המוזיקה. 

עשור לאחר מכן, ב-2001, הגיע לאקרנים סרט שהפך את דימוי הבלונדינית על פיו: "לא רק בלונדינית". הקומדיה הזו, בכיכובה של ריס ווית'רספון בתפקיד אל וודס, הפכה במהרה לרגע תרבותי משמעותי. הסרט עקב אחר סיפורה של אל, נערת קולג׳ בלונדינית שמתקבלת ללימודי משפטים בהרווארד במטרה לחזור אל בן זוגה לשעבר, אך בדרך מגלה את האינטליגנציה והתשוקה שלה עצמה למשפטים.

"לא רק בלונדינית" זכה לשבחים רבים על האופן שבו הוא מאתגר סטריאוטיפים לגבי נשים בלונדיניות. הסרט קידם מסרים של העצמה נשית ואמונה עצמית, תוך שהוא מציג דמות ראשית שהיא גם בלונדינית וגם חכמה, שאפתנית ומוכשרת. התסריט השנון, הסגנון האופנתי והציטוטים הבלתי נשכחים הפכו את הסרט לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית. השפעתו של הסרט ניכרת עד היום, כפי שניתן לראות במחוות לו בקליפים של אמניות עכשוויות כמו אריאנה גרנדה ב-"Thank U, Next".

אך מעבר לעולם הבידור, השאלה "האם בלונדיניות נהנות יותר?" קיבלה תפנית מעניינת בעולם המחקר. מחקר שפורסם בשנת 2010 על ידי אוניברסיטת קווינסלנד בבריסביין, אוסטרליה, הציג ממצאים מפתיעים: בלונדיניות מרוויחות בממוצע 7 אחוזים יותר מאשר נשים שאינן בלונדיניות. תופעה זו, המכונה "פרמיום יופי", משקפת את ההשפעה שיש למראה חיצוני על הצלחה מקצועית.

מחקרים נוספים הראו כי ה"פרמיום יופי" הזה משפיע לא רק על השכר, אלא גם על תפיסת העובדים בעיני מעסיקיהם. עובדים הנתפסים כאטרקטיביים יותר נוטים להיות בטוחים יותר בעצמם, להפגין כישורים חברתיים טובים יותר, ולהיחשב כפרודוקטיביים יותר בעיני המעסיקים.

ממדונה ועד אל וודס, ומהבמה ועד למשרד, הבלונד ממשיך לשחק תפקיד מורכב בתרבות שלנו. הוא מסמל יופי, שאפתנות, ולעתים אף מרדנות, אך גם ממשיך לעורר שאלות על הקשר בין מראה חיצוני להצלחה ותפיסה חברתית. בעוד שהתרבות הפופולרית מנסה לאתגר סטריאוטיפים, המציאות מראה שעדיין יש דרך ארוכה לעבור בכל הנוגע לשוויון אמיתי, גם מעבר למראה החיצוני.

רוצים לשמוע עוד? האזינו לפרק בפודקאסט ״גילוי דעת״ אליו התראיינתי.